קטגוריה: אחריות המדינה

אחריות המדינה לרשלנות ויחסיה לחוק


אחריות ברשלנות של רשויות המדינה ורשויות מקומיות

הסיבות לבחינת אחריות המדינה ע"פ קריטריונים שונים:

  • הצפת תביעות- חשש מהצפה שתעכב הליכים במ"י.
  • הרתעת יתר- קיפאון של המערכת
  • כיס עמוק/פיזור נזק(מיסים)- המזיקים האמיתיים מורתעים פחות, והציבור ישלם יותר. פלקסר נ' מ"י- מתקיים דיון רחב עד כמה רחוק צריך ללכת מבחינת הטלת אחריות על המדינה. כיום יש הסתייגות מהטלת אחריות רחבה, בשל המודעות לבעיות אלו.
  • שפיטות- מצבים בהם בהמ"ש יידרש לדון בנושאים החורגים מסמכותו- האם ראוי לצאת למבצע צבאי.

אחריות המדינה לרשלנות בחוק:

  • אופי ההתרשלות: רשלנות רבתי/חמורה- סטייה בוטה מהסטנדרט
  • נזק גוף- יש נכונות של בהמ"ש לפצות את הניזוק.

נזק כלכלי- בהמ"ש פחות גמיש, ולא מקבל טענות לנזק זה בקלות.

עובד מדינה(שלוח) vs המדינה(שולח)

ס'7(א)(א) לפקנ"ז- חסינות דיונית/פרוצדוראלית: לא ניתן לתבוע עובד ציבור שפועל מכוח הסמכות השלטונית שלו, והמעשה לא נגרם במכוון/בפזיזות. ניתן יהיה לתבוע את המדינה(אחריות שילוחית)- שתוכל לקבל שיפוי על הנזק מהעובד רק אם פעל ברשלנות רבתי.

פלקסר נ' מ"י- הניזוק תובע את המדינה ואת עו"ד(שלוח) בגין התעמרות. בהמ"ש קובע כי מרגע שהוגשה תביעה נגד עובד ציבור וחלה החסינות, המדינה תיכנס בנעלי הנתבע, ועובד הציבור אינו עוד חלק מהדיון (שיקול דעת מוגבל לבהמ"ש). מנגד, אם מדובר בעובד עירייה, העיריה תבקש להתדיין בשם העובד. בשני המצבים מוטלת חובת הנמקה, ולעבוד יש זכות לבקש להיות חלק מההליך(רוצה לטהר את שמו).

רחים נ' קאדר- תלמיד י"א נפצע כתוצאה מקריסת שער הכדורגל שלא היה מחובר לקרקע. הנתבעים הם המורה לספורט, המנהל, העירייה ומשרד החינוך. בהמ"ש קובע כי כולם אחראים כל אחד לפי חלקו: המורה: ידע על הליקוי והתרשל בטיפול בו- ס'7(א)(א) חל רק במסגרת מילוי תפקיד שלטוני. *העובדה שהמורה התרשל אינה מתנתק את הקש"ס בגין התרשלותם של אחרים, ואף אם הייתה פעילותו מכוונת, אין בכך לנתק את הקש"ס אם ניתן היה לצפות. המנהל: לא מינה רכז בטיחות לבדיקת המתקנים כנדרש ע"י משרד החינוך, העירייה: אחריות שילוחית- המעסיקה של המורה, ואחריות ישירה- ידעה על הליקוי, ולכן יכלה לצפות שאי התיקון יגרום לנזק. משרד החינוך: לא פיקח על תיקון הליקוי של העיריה. במצב של מעוולים במשותף יש להגביל את הסכום שניתן לתבוע מהמדינה.

מ"י נ' וייס- משפחה הסובלת מהתנכלות שכניה מתלוננת למשטרה מס' פעמים ללא כל מענה, תובעת את המשטרה על רשלנותה בגין נזק הרכוש שנגרם לה. בהמ"ש מטיל אחריות על המשטרה- יש לה שיקול דעת רחב לעניין אופן הטיפול, אולם אין לה שיקול דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה. ההחלטה להתעלם צריכה להיות מנומקת ולהתקבל מתוך שיקול דעת- במקרה דנן, היה קיים מידע ממוקד ודפוס חוזר ונשנה של הטרדה, והנזק יכל להימנע בקלות ובעלות נמוכה. התרשלותה הממושכת עולה לכדי התרשלות רבתי- המשטרה כשלה בשמירה על ביטחונם של המשפחה.

אליקשוולי נ' מ"י- בעקבות מריבה בין בני הזוג, מוזמנים שוטרים לדירה. במהלך ניסיון לעכב את האב, הוא בורח וזורק את בנו התינוק מהחלון והורג אותו ( במקרה הזה אין רשלנות רפואית הגורמת למות התינוק אלא רשלנות של האב בלבד). תביעת רשלנות מוגשת נ' המשטרה. בהמ"ש קובע כי אין בעובדה שהמשטרה היא רשות מדינית בכדי להעניק לה חסינות מפני הטלת אחריות, אך האחריות תוטל רק במקרי בהם נמנע הגוף הציבורי לחלוטין מלעשות מעשה שבסמכויותיו, או בשל שימוש לוקה בסר בצורה משמעותית, בשל אדישות או שיקולים אחרים שאינם רלוונטיים לחובתה של המשטרה לשמור על שלום הציבור. נטל ההוכחה על הניזוק- בידי המשטרה היה מידע קונקרטי וברור בדבר הסכנה הממשית, והיא נמנעה מלעשות שימוש סביר בסמכויותיה בכדי למנוע סכנה זו=חריגה משיקול הדעת המוקנה לה. בהמ"ש מפריד בין שלושה אירועים שונים, שכל אחד יכול לייצר חובה שונה:

  • היענות לקריאה המשטרתית: הגעה של שני שוטרים היא תגובה סבירה לאירוע- מריבה בין בני זוג היא דבר שכיח.
  • הטיפול בשטח מרגע ההגעה: השוטרים לא מודעים לקיומו של התינוק(היעדר צפיות טכנית), ולכן לא אוזקים את הבעל שכן אינם מודעים לסיכון(האישה יצאה מכלל סכנה).
  • בריחת הבעל: השוטר הסביר צריך לנקוט בא"ז ביחס לניזוק צפוי(האישה). א"ז לא ננקטו כלפי הניזוק הלא צפוי(התינוק), אך לא ניתן להאשימה בהעדר צפיות טכנית.

ר.ג.מ מרט נ' מ"י- מערכת האזעקה של מפעל פרטי מחוברת לתחנת המשטרה ונשלטת על ידה, ובעת הפעלתה השוטרים אינה מגיעים בשל כשל טכני וננגב ציוד רב. בהמ"ש קובע כי המשטרה אינה צריכה לדאוג לאבטחת גופים פרטיים, אך עצם נטילת האחריות יצרה הסתמכות של הנפגע(מנעה ממנו להתחבר לחברת אבטחה אלטרנטיבית), והיא זו שמייצרת חבות נזיקית.

ח"ז מושגית של המדינה בשטחים ציבוריים:

פז נ' מ"י- כביש ראשי המוביל לתחנת הדקל נחסם בשל עבודות תשתית הנמשכות מס' שנים. פז תובע את המדינה בגין הנזק הכלכלי שנגרם לה. בהמ"ש קובע כי על המדינה מוטלת ח"ז מושגית גם כאשר היא מתנהלת בשטחים ציבוריים. עם זאת, המדינה נקטה בא"ז סבירים(סלילת כביש חלופי), והעבודות נעשו לטובת מימוש האינטרס הציבורי.

קרי התועלת הציבורית משפיעה על האופן שבו בהמ"ש מעצב את ח"ז, והאופן שבו הוא קובע האם הופרה.

חריג שיקול הדעת הרחב: מ"י נ' לוי- נפגע בת"ד תובע פיצויים מהמפקח על הביטוח, בשל התרשלות בפיקוח על חברת הביטוח של הנפגע(שפשטה את הרגל). ח"ז מושגית(קיימת תמיד, אך השאלה מה ההיקף): המפקח ידע על מצב החברה- קיימת צפיות טכנית, ולפי חזקה החובה צריכה לקום גם צפיות נורמטיבית. עם זאת, בהמ"ש קובע את חזקת הפטור- צמצום אחריות המדינה בהתקיים התנאים המצטברים:

  • פעילות המחייבת אלמנט דומיננטי של שיקול דעת (החריג לא יחול על יישום רשלני של החלטה שהתקבלה, או ניהול רפואי רשלני של הליכים שקדמו לה).
  • היעדר קריטריונים ברורים כיצד לפעול
  • איזון בין שיקולים חברתיים, פוליטיים וכלכליים.
  • ההחלטה מערבת שיקול דעת תוך כדי ביצוע פעולה שלטונית.

ברוך וציפורה נ' עיריית ת"א- תביעת בעלי קרקעות כנגד המדינה על התמהמהות במתן אישורי בניה. בהמ"ש דוחה את טענת העיריה להגנת חריג שיקול הדעת- מדובר ברצף של החלטות, שכל אחת מהן קיבלה מועד זמן מרבי. לכן, המדינה התרשלה כי לי עמדה בלו"ז שהחוק מכתיב.

אחריות המדינה

נזק שנגרם כתוצאה מפעילות מלחמתית(ס'5 לחוק הנזיקין האזרחיים באחריות מדינה):

פס"ד עודה- במסגרת פשיטה של מג"ב בשטחים, אחד החשודים נורה ומת. בהמ"ש נדרש לשאלה מהי פעולה מלחמתית, ומה ההבדל בינה לבין פעולה משטרתית. בהמ"ש מגדיר פעולה מלחמתית כמצב של סיכון חיים, ולכן מעצר אינו פעולה מלחמתית, הירי היה לא סביר, והמדינה אחראית.

לאחר פסק הדין, נקבעה בחוק ההגדרה לפעולה מלחמתית– כל פעולה של מניעת טרור בעלת אופי לוחמתי בהתחשב במכלול כל נסיבותיה.

לרנר נ' מ"י- אדם פורץ מחסום צה"לי ונורה ע"י החיילים אגב הפרת נוהל מעצר חשוד. מחד, בהמ"ש אינו רוצה להרחיב את ההגדרה ולכן קובע שמחסום אינה פעולה מלחמתית. מנגד, לא רוצה לחייב את החיילים, ולכן קובע שנוהל מעצר חשוד משתנה בהתאם לנסיבות בשטח- ולכן לא הייתה התרשלות בכלל ורשלנות רפואית בפרט.

בגא נ' מלול- רכב אזרחי לא ממוגן מצטרף לשיירה צבאית בדרום לבנון ונורה. המדינה טוענת לפעולה מלחמתית. בהמ"ש קובע כי הבחירה להכניס רכב אזרחי לא ממוגן הייתה רשלנית. הטענה כי גם הרכבים הצבאיים לא היו ממוגנים משיקולי תקציב איננה רלוונטית- בהמ"ש אינו מתערב בשיקולי תקציב של הצבא, אך יכול לאלץ אותם לבחור קבלן שמפעיל רכבים ממוגנים.

עדאלה נ' שר הביטחון- בהמ"ש קובע כי ס'5(ג) הפוטר אחריות מהמדינה לעניין נזק שנגרם בשטחים, ללא חשיבות למהות הנזק, אינו חוקתי.

סכאפי נ' מ"י- מערב של חיילים יורה לעבר דמויות חשודות, שבדיעבד התבררו כילדים. בהמ"ש נדרש לשאלה האם לבחון את הסיכון כסיכון סובייקטיבי של המעורבים בפעולה(הרגשת האיום של החיילים), או בחינת הסיכון כסיכון אובייקטיבי- אין הכרעה חד משמעית, אך נוטה לבחינה אובייקטיבית בנסיבות קונקרטיות.

בתגובה לפרשות אלו מכניס המחוקק מספר תיקונים לחוק – הכוללים, בין היתר, את ההגדרה של פעולה מלחמתית(ס׳1). הוא גם קובע סדרה של תיקונים המרחיבה בצורה קיצונית את הפטורים של המדינה – ס׳5א: ״פעולה של כוחות בטחון באזור״- בפסיקה זו נקבעים דינים מיוחדים של דיני הנזיקין, בתחולה על ״האזור״ – לאמור, יהודה, השומרון וחבל עזה.

ס׳5ב: קובע כי נתין מדינת אויב או חבר ארגון טרור אינו זכאי לפיצוי. ההתייחסות במקרה זה היא פרסונאלית, במובן שלא משנה כיצד נגרם הנזק, די בכך שאתה נתין אויב כדי לשלול את הזכות לפיצוי.

ס'5ג: כל הנזקים שנגרמים באזור עימות בגלל עימות, אין המדינה משלמת עליהם. גם בפעולה שאינה מלחמתית בעליל, כל נזק שייגרם – המדינה פטורה.

סעיף 5ג נידון בהליך בג״צ בפרשת עדאלה, שם נקבע כי המדינה הרחיקה והגזימה בשימוש בכוח שלה:

ביהמ״ש העליון מאשר את ס'5ב, והוא מקבל תוקף ואישור חוקתי, בעיקר מן הטעמים שלמדינות אחרות קיים חוק דומה, ואולם ס׳5ג נפסל ונמחק(השופט ברק).